חלום בהקיץ שהיה לי

by

אני הולך לי סתם ברחוב, כשפתאום מצטברת באמצע הכביש קבוצה של סקרנים סביב איזה איש אחד. הם הולכים וסוגרים עליו. זה רגע קצת מביך, האיש צועק: “זה לא אני! זה לא אני!”, ומעביר מבט מסקרן לסקרן. הוא מקבל מבטים מאשימים מכל הכיוונים כאילו נתפס גונב משהו, משהו יקר, או כאילו שסתם מעלילים עליו. אני שוחה בתוך הזיעה של האנשים, הם מגעילים אותי, אני גוחן מעל לצפיפות כדי לראות אותו כמו שצריך. האיש נתלה בדש הבגד של זה שעומד לצידו, באופן מעט חשוד, כביכול בטעות, אבל בעצם מתוך יאוש, כמו תינוק שנתלה בשד של אמא שלו. עם תחנונים כנועים ורכים שמתרוצצים לו בעיניים. אני מחליט להתקרב אליו, כי לפעמים צריך להתקרב כדי להבין מה בן אדם באמת אומר. בקיצור, כשאני גוחן עליו ממרחק של סנטימטרים, אני שומע מה הוא באמת לוחש:  “זה אני… זה אני.”
בתוך כל זה, זאת אומרת, במהלך האירוע שכרגע תיארתי, הרחוב מתמלא צפירות, כי הנהגים מאד מעוצבנים עלי ועל כל הסקרנים, וההתעצבנות שלהם מלבה את עצמה. הצפירות שלהם קופצות ממכונית למכונית, ומקשות עלינו לשמוע את הגנב שלנו. אבל אנחנו מקיפים אותו, סוגרים עליו, אף אחד לא ייקח אותו מאיתנו, לא עכשיו. אני כל כך שונא צפירות, צפירות חצופות, שונא אותן בדם. לאנשים אין סבלנות לצעירים, זה מכוער, אבל לא מפתיע, מכל מקום כבר נתקלתי בתופעות גרועות יותר, ובכל זאת זה מאכזב. במכונית שצופרת מולי יושב הנהג הכי כועס, וכשאני מביט בו עולה אצלי מחשבה, מוזר, הוא דווקא דומה לי בתווי הפנים. מקומט בצורה מאד מסוימת, הוא נראה כמוני רק יותר מבוגר, יותר בשֵל, אחד עם נסיון חיים. ואז, בכוונה, אני לא מתפנה משם, ובאיטיות מרים מבט אל בניין גבוה, שם אפשר לראות את העיניים של השמש, מציצות אלי מעל הקומה העליונה.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s


%d bloggers like this: